"עולה חדש ממצרים, כך קראו לי כולם. כבר שנתיים אני בארץ ישראל, ועדיין עולה חדש."
שלח חוות דעת
מבט נדיר לפְּנים המשפחה החרדית
מוישה גוטמן
"בנים על אבותם" הוא מבט נדיר שנכנס לתוך הבית החרדי וחושף את האופן שבו מתפרקת משפחה שבנה יצא בשאלה. ככה זה מתחיל:
המחוגים השחורים שנעו על שעון הקיר, רודפים זה את זה בתחרות בלתי הוגנת, הצביעו על השעה שלוש בדיוק.
שלוש אחרי הצהריים.
צבי הֵקיץ מנמנומו הקל על ספת הסלון הדהויה. מיהר להתיישב, ורכן לנעול את נעליו. בעוד עשר דקות עליו להתייצב ערני ורענן בהיכל הישיבה ההוֹמֶה. ללמוד תורה וללַמדהּ.
ביתו היה ריק.
למטה ברחוב, כעומק שלוש קומות בני ברקיות ומחצה, פייחו אוטובוסים עירוניים נשנקים את האוויר, מתמרנים בין אדום לירוק. צבי נע בבית הריק בתנועות התארגנות מהירות, חופז לצאת לפני שילדיו ישובו ממוסדות הלימוד שלהם. אין בו גרם בודד של סבלנות לקבל את פניהם בשובם עם כל חוויות היום. בערב ישקיע בהם את מנות תשומת הלב היומית. לא עכשיו. עכשיו לא. עכשיו עליו לברוח.
תיכף תשוב גילה מעבודתה המתישה כמחנכת באחת הכיתות הגבוהות בבית הספר החשוב ביותר בעיר. היא תקבל את ילדיהם באורך הרוח שסיגלה לעצמה בעמל, תקדם את פניהם בארוחה מבושלת, ובאוזניים קשובות, יותר או פחות. הוא אין לו אורך רוח לפגוש בהם.
יותר מדויק: לפגוש בה. כשהם לבדם בבית.
הוא והיא. צבי קרב אל הפרוזדור הצר, הוריד ברישול את חליפתו מהקולב ולבש אותה, החליק את הצווארון, עטה לראשו את המגבעת השחורה, המוברשת לתפארה כביומהּ הראשון, היטיב במחי אצבעותיים את זקנו המאפיר, ויצא אל חדר המדרגות.
עוד יום עצוב עומד לעבור בבית בלעדיו. עצוב למחצה, לשליש ולרביע. הילדים, שיהיו בריאים, לא יחושו בעצב המרחף בבית כענן שקוף. רק הוא וגילה מרגישים אותו, חשים בקיומו, נעים בצילו, אולי אפילו משמרים את נוכחותו. עצב שמור לבעליו.
את גרם המדרגות גימא בחיפזון שאינו אופייני להתנהלותו הרגילה, המיושבת. ליד תיבות הדואר הפעורות, תלושות הדלתות, עצר להרף הצצה, העיף מבט אל לוע תיבתם הריקה, ופלט מבלי דעת אנחה.
בטרם יצא אל הרחוב הצרוב, ההומה אדם, ציירו פניו על עצמם כהרגלם ארשת של נינוחות מאולצת. מפַלס לו נתיב נחפז בין העוברים ושבים, עיניו נוטות מטה אל המדרכה כדי לא להיתקל במראות אסורים, פסע בדרכו אל הישיבה, להרביץ תורה בתלמידים.
דקות ספורות לאחר מכן טיפסה גילה במאמץ על אותן מדרגות, מתנשפת באבק ארבע הקומות, קולטת בנחיריה את שיירי ריחו של צבי באוויר הדחוס. כן, גם היום העדיף לעזוב את הבית לפני שובהּ. הצדיקה עליה את הדין. נכונה היא לשאת עד תום חייה את מלוא נטל האשמה, ובלבד שיתכפר לה מתישהו. ולוּ אחר מותה.
תיק העבודה שבידה הימנית משך את זרועה כלפי מטה בחוסר התחשבות כדרכם של תיקי מורות. בפרקי אצבעות ידה השמאלית חרצו את כובדן שקיות רַשְׁרַש ובהן עגבניות ובצלים, גזרים וחצילים ("סליחה, גברת גילה, אין היום משלוחים. אמג'ד שוב לא הגיע. עוצר בטול כרם. מה לעשות").
לפני הדלת עצרה, טרופת נשימה.
התכופפה להניח את השקיות על השטיחון שלפני הדלת, ופשפשה אחר מחזיק המפתחות בתא החיצוני של הילקוט. בהינד ראש כמעט לא מורגש היטתה אוזן אל פנים הבית: התשמע קולו? בכל זאת? תסתפק גם באוושה קלה ובלבד שיהיה שם.
וידעה שלא יהיה.
כשנכנסה הביתה נאחזה בספק הקלוש. אולי טעתה כשדימתה לנחש את ריחו בחדר המדרגות. אולי השתהה היום, ולוּ לרגע של אמירת שלום. לא שמגיע לה.
"שָ לוֹם, שָ לוֹם!", ניסתה להישמע צוהלת.
שלומה לא הושב ולא נדרש. פתיה שכמותך, לְמה בדיוק ציפית? אָשַׁמְתְּ לו. בָּגַדְתְּ לו. תעית ותעתעת. שַלמי את המחיר. חִדלי לצפות לתמורות והפסיקי לייחל לשינויים.
מירפקה את הדלת לטריקה והניחה השליכה לקרן זווית את התיק העמוס. פנתה אל המטבח עם השקיות הרשרשניות, התכופפה מיוזעת ודחפה בזעף את תכולתן למגירה התחתונה שבמקרר. הזדקפה קלות, שלפה ממדף עליון שבמקרר זוג קדרות מתכתיות צוננות מלאות תבשילים והעמידה אותן על האש, בלהבות נמוכות.
עכשיו התפנתה לסור לחדרה, להסיר מעליה את מחלצות העבודה הלוחצות ולהתרווח בבגדים נוחים של עקרת בית למופת. בגדיה נקיים תמיד. חלוקה צח מכל רבב, למרות הבישולים, הטיגונים, הילדים, השטיפות והכביסות, האנחות והכאב. המטפחת לראשה הדוקה ומסודרת בקווי הגבול הנכונים, שפתיה נוטות לחיוך ומצחה מוחלק מכיווצים. בַּלֶבּוּסְטֶע מושלמת.
וידאה, ללא צורך, כי דלת חדר השינה נעולה מבפנים, פתחה בחופזה מגירה חצי נסתרת בארון הבגדים שלה. נברה במיומנות בין ערימות גרביים ושלפה מתחתן תמונה קטנה ממוסגרת, מוגנת בלוח זכוכית.
יישרה אל הנער שבמסגרת מבט מתחנן ומאוכזב, אוהב וכועס, ליטפה את קלסתרו בכרית אצבע מרפרפת, ותחבה את התמונה בחזרה אל מתחת לערימות האילמות. עמוק. פתאום כמו נמלכה בדעתה, הוציאה שוב את התמונה, הביטה והביטה, רפרפה שנית באצבעה על דיוקנו הנערי שמתחת ללוח הזכוכית, והשיבה את התמונה אל הסליק. נאנחת. האנחה היומית הקבועה.
בצאתה מן החדר הדליקה את המזגן המרכזי ועברה בכל החדרים כדי לסגור את החלונות. הבליחה מבט אל שעון הקיר שבפרוזדור. עוד מעט שלוש וחצי. בעוד כמה דקות תיסוב הדלת על צירה ויתחילו הילדים לשוב מבתי תלמודיהם. שוֹשי, יַנקי, מירָ'לֶה, שימי, יוֹכי, לוֹזֶר'קה, לאו דווקא לפי הסדר הזה. תירגלה חיוך מהיר לוודא שלא שכחה איך עושים זאת. נאמנה להחלטתה הנחושה, מיום עצוב אחד למשנהו: בשובם הביתה ימצאו ילדיה המקסימים אמא מחייכת ונינוחה למראה. לא עליהם לשאת בנטל אשמתה. ימצאוה חייכנית ונינוחה, ילדיה המקסימים. רוב ילדיה.
מוטי לא.
לא מוטי.
מוטי לא יִמְצָא.
מוטי לא יימָצֵא.
ולא יבוא.
ולא ישוב. אולי.
והוא לא כל כך מקסים.
בינתיים.
נזכרה בתמונתו שחייכה אליה מתוך מגירת הגרביים, וניצלה את הדקה האחרונה שלה לבדה לשחרר אנחה בקול רם.
הדלת נפתחה בסערה ויַנקי פרץ פנימה צוהל: "שלום אמא".
"שלום שלום יַנְקַ'לֶה מותק, איך היה היום בחֵיידֶר? מה למדתם? בוא צדיק אמזוג לך שתייה, תברך ותתרענן. לפני זה תניח בבקשה את הילקוט בחדר שלך".
"אבא חתם לי על המבחן הטוב שהבאתי אתמול?"
"לא יודעת, מותק. לא שמתי לב. תבדוק על המתג ליד הדלת, אם יש שם דף".
"כן, אמא", נשמע קולו המאושר אחרי רגע. "אבא חתם לי על המבחן וגם כתב: ינק'לה שלנו משמח את ליבנו, בברכה, ההורים".
"נכון מאוד, יַנְקַ'לֶה. אתה באמת משמח לנו את הלב", השמיעה את קולה ברננה מלאכותית.
כן, צבי משקיע בילדיהם את כל כולו. הוא אפילו מוכן לחתום בשמה על המחמאה לינקי, בלי לשאול לדעתה.
דְבָרוֹ הוא דְבַר ההורים.