פרק ראשון

פרק ראשון מתוך

המתיקות שאחרי

כלב - זה בטוח היה כלב מה שראיתי. או חשבתי שאני רוֹאָה. ירד כבר שלג די חזק בַּשעה הזאת, ולפעמים רואים בשלג דברים שלא נמצאים שם, או שלא בדיוק נמצאים שם, אז באלוהים כשאַת כבר כן רואה משהו, אַת איך‑שלא‑יהיה מגיבה, נסחפת אל הצד הנשי, אם אתם קולטים אותי. זה הניסיון שלי בתור נהגת, אבל גם הטמפּרמנט שלי בתור אמא לשני בנים גדולים ואישה של גבר נכה, וככה כשאני טועה אז לפחות אני טועה עם כל הכוונות הטובות. זה היה כמו רוח‑רפאים של כלב מה שראיתי, כזה כתם חום‑ אדמדם, הרבה יותר קטן מאשר אַיָיל - שזה דבר שאפשר אולי לצפות לו שם בשעה כל‑כך מוקדמת - אף‑על‑פי שהיה לו אותו צבע‑ עוגת‑ג'ינג'ר כמו של אייל, כשהוא נע שם במהירות מאחורי ענן השלג השוקע בינינו, אחר‑כך האט, ואז נעצר לגמרי בדיוק באמצע הכביש, כאילו מנסה להחליט אם להמשיך עוד הלאה או לחזור בחזרה. לא יכולתי לראות את הדבר הזה ברור, אז אני לא יכולה להגיד מה זה היה בדיוק, אבל ראיתי את הכתם ברור, זה מה שאני מתכוונת, ולזה הגבתי. הדברים האלה מוכרחים תמיד לקרות יותר מהר ממה שמצליחים לחשוב עליהם, כי אם הם לא, אז אַת הולכת להיתקע בַּמקום בדיוק כמו הכלב או האייל או השֵד‑יודע מה זה היה, ולהתנגש בו חזיתית בדיוק כמו שהיה קורה לכלב הזה אם לא הייתי דורכת על הבלם ומסובבת את ההגה בלי לחשוב. אבל עכשיו אין טעם להתעכב על העניין של הכלב, אם זה באמת היה כלב או אייל קטן, או אפילו אשליה אוֹפּטית, שזה, אם להיות ישרה לחלוטין, נראה עכשיו האפשרות הכי סבירה. הדבר היחיד שמעניין הוא שראיתי משהו שלא ציפיתי שיהיה שם ולא הצלחתי כל‑כך לזהות באותו זמן, כי לא היה זמן בשביל זה - אז בואו נגיד שזה היה דומה לכלב, אחד מהסְפַּנְיֶילים האדומים הקטנים האלה, יותר קטן מסֶטֶר, משהו בגודל של ילד במעיל‑שלג בצבע חלודה, ואני עשיתי מה שכל אחד עם טיפה שׂכל בראש היה עושה: ניסיתי לא לדרוס אותו. זה היה באור ראשון, וכבר היו אז משבים של שלג כמו שאמרתי, אם כי בזמן שיצאתי לדרך באותו בוקר, כשעזבתי את הבית, היה עדיין חשוך כמובן, ולא ירד שום שלג. אבל היה אפשר לרחרח אותו באוויר ולהרגיש שהוא מתקרב, ולמרות זאת בהתחלה חשבתי שיותר מדי קר בשביל שיירד שלג. זה גם מה שאמרתי לאַבּוֹט, שהוא בעלי ולא יוצא יותר מדי מהבית בגלל שהוא על כיסא גלגלים, ככה שיש לי הֶרגל לדווח לו על מזג האוויר, פחות או יותר, כל בוקר כשאני יוצאת פעם ראשונה החוצה מן המטבח אל המרפסת האחורית. "אני מריחה שלג", אמרתי, והתכופפתי כדי לבדוק את התֶרמוֹמטר שעל הדלת. הוא ממוקם נמוך על המשקוף של הדלת החיצונית, שאַבּוֹט יוכל להתנייד לשם ולפתוח את הדלת הפנימית ולבדוק את הטמפרטורה כל פעם שמתחשק לו. "מינוס עשרים ושבע", אמרתי לו, "קר מדי בשביל שלג". אַבּוֹט היה פעם נגר‑בניין מצוין, אבל ב‑1984 הוא חטף שבץ מוחי, ולמרות שהוא קצת התאושש מאז, עד היום הוא די מרותק לבית ויש לו קושי לדבר בצורה נורמלית, ולדעתם של כמה אנשים אי‑אפשר להבין אותו, אם כי אני עצמי מבינה אותו מצוין. זה בטח בגלל שאני יודעת שהמוח שלו צלול. הדרך שאַבּוֹט התמודד עם כל מה שבא בעקבות השבץ המוחי שלו היא עדות מספיקה לזה שהוא אדם אמיץ מאוד, אבל הוא תמיד היה איש הגיוני עם עניין ער בעולם סביבו, אז אני משתדלת ככל האפשר להביא לו כמה שיותר מידע על העולם. זה המינימום שאני יכולה לעשות. "אף‑פעם... כזה... קור", הוא אמר. הוא פיתח לו שיטה לדבר רק עם הצד השמאלי של הפה, אבל הוא מגמגם קצת ויורק טיפה ועושה מין העוויה שאנשים לפעמים חושבים שהיא מביכה ולכן מביטים הצידה ובגלל זה לא מבינים אותו עד הסוף. אני דווקא חושבת שדרך הדיבור שלו מאוד מעניינת, בעצם, ואפילו חיננית. ולא רק מפני שאני רגילה אליה. לומר את האמת, אני לא חושבת שאי‑פעם אתרגל אליה, וזו בדיוק הסיבה שהיא כל‑כך מעניינת ומושכת בעיני. אני בעצמי דברנית לא קטנה, ולכן כמו הרבה דברניות אני נוטה להגיד דברים שלא התכוונתי אליהם. אבל אַבּוֹט, יותר מכל אדם אחר שאני מכירה, נאלץ לדבר מילה‑מילה, כמעט כמו משורר, ומכיוון שהוא חלף כל‑כך קרוב ליד המוות יש בו כזאת בהירות לגבי החיים שרבים מאיתנו לא מסוגלים אפילו לתאר לעצמנו. "הקוטב... הצפוני... מתחת... לשלג", הוא אמר. אין ויכוח. לקחתי את תרמוס הקפה שלי, רפרפתי לאַבּוֹט נשיקה ונפנפתי לו לשלום כמו תמיד, סגרתי את הדלת ויצאתי החוצה אל האסם והתנעתי את האוטובוס שלי. היה לי הרגל לשמור סוללה נוספת וכבלי התנעה במטבח, לכל צרה שלא תבוא, אבל המכונה הזקנה היתה בסדר באותו בוקר ונדלקה מייד. מטבעי אני אדם זהיר ולא יותר מדי אופטימי, במיוחד במה שנוגע למכונות וכלי עבודה; אני מתַחזקת הכל טיפּ‑טוֹפּ, עם הרבה גיבוי. סוללות, צמיגים, שמן, נוזל קירור, כל החבילה. אני טיפלתי באוטובוס הזה כאילו הוא שייך לי, אולי אפילו יותר טוב, מסיבות מובנות, אבל גם מפני שזה הטמפּרמנט שלי. אני מסוג האנשים שפועלים תמיד לפי הספר. שום קיצורי‑דרך.