פרק ראשון

פרק ראשון מתוך

היסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילים

כל הסיפורים, כל היסטוריה, מתחילים ב"פעם, לפני שנים רבות". וכך מתחיל גם הסיפור שלנו, ובמילים אחרות: ההיסטוריה שלנו. בשפה הגרמנית, שהספר הזה נכתב בה במקור, משתמשים באותה מילה גם ל"סיפור" וגם ל"היסטוריה". ובאנגלית, המילה "סיפור" (story) מזכירה מאוד את המילה "היסטוריה" (history). כשאתם קוראים בספר הזה את המילה "סיפור", כדאי לכם לזכור שהכוונה היא גם ל"היסטוריה", וגם להיפך. אז כך: כל הסיפורים מתחילים ב"פעם, לפני שנים רבות". כך מתחיל גם הסיפור שלנו. גם הסיפור שלנו מספר על מה שהיה פעם. פעם הייתם קטנים כל כך, שגם כשעמדתם על קצות האצבעות, בקושי הצלחתם להגיע לידיים של אמא. אתם זוכרים את זה? אם תרצו, תוכלו לספר סיפור שמתחיל כך: "פעם, לפני שנים רבות, היה ילד קטן - או: היתה ילדה קטנה - והילד הזה היה אני..." ופעם הייתם תינוקות בעריסה. אתם ודאי לא יכולים לזכור שזה היה כך, אבל אתם יודעים שכך זה באמת היה. פעם גם אמא ואבא שלכם היו קטנים, וגם סבא וסבתא שלכם. זה היה לפני הרבה מאוד זמן, ובכל זאת אתם יודעים שכך זה היה. היום אנחנו אומרים על סבא וסבתא: "הם זקנים", אבל גם להם היו סבא וסבתא, וגם הם יכלו לומר: "פעם, לפני שנים רבות", וכן הלאה, אחורה בזמן עוד ועוד. מאחורי כל "פעם, לפני שנים רבות" יש עוד "פעם, לפני שנים רבות". האם יצא לכם פעם לעמוד בין שתי מראות? אתם חייבים לנסות את זה! אם תסתכלו במראות, אתם תראו בהן עוד ועוד מראות שהולכות ונעשות קטנות, מרוחקות ומטושטשות יותר ויותר - עוד ועוד מראות, ואף אחת מהן אינה האחרונה, וגם כשלא תוכלו לראות אפילו עוד מראה אחת, עדיין יישאר מקום למראות נוספות, הן נמצאות שם מאחור, אתם הרי יודעים שזה כך. כך זה בדיוק גם עם "פעם, לפני שנים רבות". אנחנו לא יכולים לדמיין היכן כל זה מסתיים (או בעצם מתחיל). הסבא של הסבא של הסבא של הסבא - ממש אפשר לקבל מזה סחרחורת! אבל אם נאמר זאת שוב, לאט, נוכל עם הזמן לדמיין את זה. ואז להוסיף עוד פעם אחת. כך נגיע די מהר לזמנים קדומים ולפניהם לזמנים עתיקים מאוד, וכך נוכל להמשיך הלאה, כמו עם המראות. אבל לעולם לא נגיע להתחלה, כי מאחורי כל התחלה נמצא עוד "פעם, לפני שנים רבות". זו באר ללא תחתית! אתם כבר מסוחררים לגמרי מההסתכלות לתוכה, נכון? גם אני! לכן, בואו ננסה משהו אחר: בואו נזרוק פיסת נייר בוערת לתוך הבאר העמוקה הזאת. לאט-לאט היא נופלת, עמוק יותר ויותר. כשהיא נופלת, פיסת הנייר הזאת מאירה את קירות הבאר. האם אתם מצליחים עוד לראות אותה? עמוק יותר ויותר - ועכשיו היא כבר רחוקה כל כך, שהיא נראית כמו כוכב קטנטן שמנצנץ במעמקים החשוכים, היא הולכת וקטנה, ועכשיו כבר אי-אפשר עוד לראות אותה. גם הזיכרון שלנו פועל כמו אותה פיסת נייר בוערת: אנו מאירים את העבר בעזרת הזיכרון. בתחילה אנחנו משתמשים בזיכרון הפרטי שלנו, אחר כך אנו שואלים אנשים זקנים על הזיכרונות שלהם, ולאחר מכן אנחנו יוצאים לחפש מכתבים של אנשים שכבר מתו. כך אנו מאירים אחורה בזמן. יש בניינים שבהם נשמרים רק פתקים, מכתבים וניירות ישנים שנכתבו מזמן. הבניינים האלה נקראים ארכיונים. אפשר למצוא בהם מכתבים שנכתבו לפני מאות שנים. פעם, כשהייתי בארכיון כזה, החזקתי מכתב שבו היה כתוב רק: "אמא יקרה! אתמול נתנו לנו לאכול פטריות כמהין נפלאות. שלך, וִילְהֶלְם". את המכתב הזה כתב נסיך איטלקי צעיר לפני ארבע מאות שנה. פטריות כְּמֶהין הן מאכל יקר מאוד. אבל אנחנו רואים דברים רק להרף עין, לרגע קצר, כי האור שלנו נופל מהר יותר ויותר: 1,000 שנה, 2,000 שנה, 5,000 שנה, 10,000 שנה... גם אז היו ילדים שאהבו לאכול דברים טעימים. אבל הם עוד לא ידעו לכתוב מכתבים. 20,000 שנה, 50,000 שנה - גם אז האנשים אמרו, "פעם, לפני שנים רבות". אור הזיכרון שלנו כבר קטן מאוד, והנה, הוא נעלם. אבל אנחנו יודעים שהוא ממשיך אל זמן עתיק וקדום מאוד, זמן שעדיין לא היו בו בני אדם, זמן שההרים עוד לא נראו בו כמו שהם נראים לנו היום: חלקם היו גבוהים יותר, אבל במרוצת הזמן הרב שחלף מאז, הם נשטפו בגשמים עד שנעשו לגבעות קטנות. כמה מההרים לא היו קיימים כלל, הם צמחו לאיטם מתוך הים במהלך מיליונים על מיליונים של שנים. אבל עוד לפני שהיו ההרים האלה, היו כאן יצורים, חיות, והן היו שונות לגמרי מבעלי החיים שאנחנו מכירים היום. אלה היו חיות ענקיות, גדולות כמעט כמו דרקונים. מאיפה אנחנו יודעים שזה היה כך? אנחנו יודעים, כי לפעמים מוצאים עמוק באדמה עצמות שלהן. במוזיאון למדעי הטבע בוִוינָה שבאוסטריה אפשר, למשל, לראות את עצמות הדיפְּלוֹדוֹקוּס. זה שם מוזר - "דיפְּלוֹדוֹקוּס". אבל החיה הזאת היתה בעצם מוזרה יותר מהשם שלה, היא היתה גדולה כל כך, שלא היינו מצליחים להכניס אותה לחדר אחד ואפילו לא לשניים. היא היתה גבוהה כמו עץ גדול והיה לה זנב באורך של חצי מגרש כדורגל. ואיזה רעש איום ונורא עשתה הלטאה הענקית הזאת (הדיפְּלוֹדוֹקוּס היתה בעצם לטאה גדולה), כשהיא פילסה את דרכה במעבה היער בזמנים הרחוקים ההם! אבל גם זו לא היתה ההתחלה. אפשר ללכת לאחור עוד אלפי מיליוני שנים. קל מאוד לומר זאת, אבל חִשבו על זה לרגע. האם אתם יודעים כמה זמן נמשכת שנייה? סופרים אחת-שתיים-שלוש והיא עוברת. וכמה זמן זה אלף מיליון שניות? 32 שנים! הייתם מאמינים? עכשיו אתם יכולים להתחיל לחשוב כמה זמן זה אלף מיליוני שנים! לפני כל כך הרבה שנים עדיין לא היו חיות גדולות, רק שבלולים וצדפות. ואם נרחיק עוד לאחור בזמן, אז אפילו צמחים לא היו. כדור הארץ היה ריק: לא עץ, לא שיח, לא עשב, לא פרח, לא ירק. רק מדבר צחיח וים. ים ריק, בלי דגים, בלי צדפים, אפילו בלי אצות. ואם נקשיב לגלים של הים, מה נשמע? "פעם, לפני שנים רבות". פעם כדור הארץ אולי היה לא יותר מענן עגול של גז, בדומה לעננים אחרים, גדולים בהרבה, שאנו יכולים לראות היום דרך הטלסקופים שלנו. כדור הארץ חג מיליארדים וטריליונים של שנים מסביב לשמש, בהתחלה בלי סלעים, בלי מים, בלי חיים, שום סימן של חיים. ולפני כן? לפני כן גם השמש הנהדרת לא היתה קיימת. היו רק כוכבים ענקיים ומוזרים וגופים שמימיים קטנים יותר שנעו בין ענני הגז בחלל האינסופי. "פעם, לפני שנים רבות" - אני כבר מתחיל לחוש סחרחורת כשאני מתכופף כך אל הבאר העמוקה של העבר. בואו, אנחנו רוצים לשוב אל השמש, אל כדור הארץ, אל הים היפה, אל הצמחים, הצדפות, אל לטאות הענק וההרים שלנו, ולבסוף אל בני האדם. זה קצת כמו לחזור הביתה, לא? וכדי שה"פעם, לפני שנים רבות" לא ימשוך אותנו בכל פעם מחדש אל תוך הבאר הזאת שאין לה תחתית, מעתה ואילך תמיד נשאל מייד: "רגע! מתי זה היה?" כאשר אנחנו מוסיפים ושואלים, "איך הדברים היו בעצם?", אנחנו למעשה שואלים על ההיסטוריה. לא על סיפור סתם, אלא על הסיפור בה"א הידיעה, הסיפור שאנו קוראים לו ההיסטוריה של העולם. ובכן, בואו ונתחיל לספר את הסיפור!