פרק ראשון

פרק ראשון מתוך

מקמאפיה

זה היה לעת ערב, ב־30 באפריל 1994, והאביב כבר הגיע לעיירה ווֹקינג שבמחוז סֶרי. בַּרנְסְבֶּרי אֶסְטֵייט אומנם אינה בדיוק שכונת צמרת, אבל אין מחסור בשאיפות בחלק זה של דרום אנגליה. הערב ירד על ווילוֹ וֵוי, רחוב שקט ובו שורת בתים זהים הצמודים זה לזה, המכוניות כבר חנו בחניות המקוּרות, והמשפחות התיישבו לארוחת הערב ולצפייה בטלוויזיה של שבת בערב.

בשעה תשע יצא גבר מטוֹיוֹטה אדומה מול בית מס' 31. הוא נשא קופסה שטוחה כחולה־לבנה, פסע לעבר דלת הכניסה והקיש בה. בפנים ישבה קארן ריד, גיאופיזיקאית בת 33, שעבדה לפרנסתה בניתוח נתונים סֵיסְמיים ושבאותה שעה התענגה על כוס יין לבן ועל שיחה עם חברה. הן שמעו את קולו המהוסה של הגבר מבעד לחלון. "מישהו הזמין פיצה?" הוא שאל. קארן פתחה את הדלת, ואז שלף השליח אקדח 0.38 וירה פעמים אחדות בראשה בקור רוח. הרוצח חזר בריצה למכונית ונסע.

קארן ריד לא היתה הקורבן המיועד בלילה ההוא. אבל היתה סיבה לטעותו של הרוצח. מטרתו האמיתית היתה אחותה של קארן, אליסון פּוֹנְטינג, מפיקה בבּי־בּי־סי, שהתגוררה עם קארן. הרצח בוצע כנראה בהוראתו של גוֹקַר דוּדאייב, נשיא צ'צ'ניה.

ב־1986 נישאה אליסון לארמני שמנמן ושרמנטי, גַסיס טֶר־אוֹגַניסיאן, שאותו פגשה שנתיים קודם לכן, כשלמדה רוסית באוניברסיטה. הנישואים היו תחילתה של השתלשלות אירועים בלתי סבירה אשר כעבור שמונה שנים הטילה את העיירה המנומנמת ווֹקינג למערבולת של מוות, אימפריאליזם, מלחמת אזרחים, נפט, כנופיות ומאבק לאומני, או בשתי מילים: צפון הקווקז.

שמונה־עשר חודשים לפני הירצחה של קארן הגיעו ללונדון שני אחים, רוּסלן ונַזַרבֶּג יוּטְסִייב, שליחיו של הנשיא דוּדאייב, כדי לארגן הדפסה של דרכונים ושטרות כסף למדינה הצ'צ'נית החדשה. רוסלן היה יועצו הנאמן ביותר של דודאייב חם־המזג, שהיה שמרן קשוח בכל הנוגע לחיסול סיעות מתנגדות. אחיו היה מומחה לאמנויות הלחימה ובריון להשכיר. נוסף על ייפוי־הכוח להדפסת הדרכונים והשטרות למדינה הצ'צ'נית החדשה הוטלו על השניים עוד כמה משימות: להסדיר הלוואה של מאתיים חמישים מיליון דולר מאיש עסקים אמריקאי לצורך מודרניזציה של בתי הזיקוק הענקיים של צ'צ'ניה; לסיים משא־ומתן עם חברת האנרגיה הגרמנית Stinnes AG על מכירה מהירה של נפט צ'צ'ני במחירי השוק העולמי; וכן, כפי שהתברר אחר־כך, לקנות אלפיים טילי קרקע־אוויר מסוג סְטינְגֶר. כדי לנהל מגעים כה מורכבים נזקקו נציגי הממשלה הצ'צ'נית למתורגמן ולמתווך מיומן. רוסלן נזכר כי פעם התראיין אצל מפיקה בבּי־בּי־סי, אליסון פונטינג, ופנה אליה. היא הציעה את בעלה, טר־אוגניסיאן, בתקווה, אולי, שכך תימצֵא לו תעסוקה משתלמת.

בשנים שעשה בלונדון נהפך בעלה של אליסון לנוכל מדופלם. הוא ניסה את מזלו בכול: הבריח, הקים חברות קש להלבנת כספים, ובתקופות היובש בפעילותו הפלילית עסק בלית ברירה גם בעבודות שחורות. השלישייה הקווקזית הסתדרה מצוין בתחילה, ואף ערכה מסיבות רעשניות שאליהן הוזמנו שיירות של נערות ליווי. שלא במפתיע, אליסון לא רוותה נחת מהתנהגותם של בעלה ושני הצ'צ'נים, וכמוה גם הדיירים העשירים בבית הדירות שהאחים יוטסייב שכרו בו את דירתם, לא הרחק ממעונו המפורסם של שרלוק הולמס ברחוב בייקר b221 במרכז לונדון.

בשלב מסוים נעכרו היחסים בין הארמני לצ'צ'נים. אחר־כך טענה התביעה הכללית באנגליה כי טר־אוגניסיאן גילה שטילי הסטינגר נועדו לאזרבייג'אן, לשימוש במלחמה נגד מולדתו, ארמניה. היתה גם תיאוריה שנייה, ולפיה באמת נועדו הטילים לצ'צ'ניה, וכי האחים יוטסייב וטר־אוגניסיאן פשוט התקוטטו על הכסף. בכל אופן, טר־אוגניסיאן הזהיר חברים בכירים בק.ג.ב. הארמני מפני פעילותם של האחים יוטסייב, ושני רוצחים שכירים נשלחו מלוס־אנג'לס, מרכז הגולה הארמנית, ללונדון.

האחים יוטסייב נרצחו בצורה מבעיתה (גופתו של רוסלן בותרה והתגלתה רק כשנפלה מתיבת אריזה בדרך לפרבר הַארוֹ בצפון לונדון). טר־אוגניסיאן נידון למאסר עולם על ביצוע הרצח הכפול, ונאשם שני, קצין בק.ג.ב. הארמני, תלה את עצמו בכלא בֶּלמַרש בעודו מחכה למשפט.

הזדעזעתי כשקראתי על המקרה בזמנו. אבל ההפתעה הוכפלה כשגיליתי שאביהן של אליסון וקארן הוא דייוויד פונטינג, מרצה לדרמה באוניברסיטת בְּרִיסְטוֹל. הצגת־היחיד שלו על דילן תומאס הרשימה אותי מאוד בעת לימודי שם. למדתי אצלו הפקת רדיו, והמיומנויות שרכשתי בשיעוריו שימשו אותי אחר־כך בעבודתי ככתב הבּי־בּי־סי במרכז אירופה.

לאחר הירצחה של קארן קיבלה אליסון הצעה להצטרף לתוכנית להגנת עדים. דייוויד, ללא בנותיו, עבר לארצות־הברית והמשיך לעבוד זמן מה כשחקן. אחר־כך ירד גם הוא למחתרת.

הפונטינגים היו שקטים וחסרי יומרות. קשה לחשוב על משפחה מתאימה פחות לשמש מטרה לרציחות פוליטיות של מאפיה ממדינות ברית־המועצות שלעבר. אולם כפי שציין בזמנו קצין משטרה שחקר את תיק האחים יוטסייב, "פתאום היה לנו עסק עם פשע ופוליטיקה מחלק אחר של העולם, שאם לומר את האמת — איש במשטרת לונדון או במשטרת סֶרי לא שמע עליו מימיו. לא ידענו כלום על המלחמות, על הפשע ועל הפוליטיקה — בכל הכנות, היינו אובדי עצות."

במקומות שונים ברחבי העולם הופיעה ארץ מסוג חדש — המדינה הכושלת, שאינה מתפקדת. והנשורת הגיעה לבריטניה לביקור זו הפעם הראשונה.

 הסֵדר העולמי שעוּצב לאחר מלחמת העולם השנייה החל להתפורר במחצית הראשונה של שנות השמונים. ההתפרקות לא תאמה שום דפוס ברור, ואירעה בסידרה של מקרים נפרדים לכאורה: צמיחתה המרשימה של תעשיית המכוניות היפנית; פנייתה החשאית של הונגריה הקומוניסטית להתקבל כחברה בקרן המטבע הבינלאומית; הקיפאון בכלכלת הודו; המגעים החשאיים של הנשיא דה קְלֶרְק עם נלסון מנדלה הכלוא; תחילת הרפורמות של דֶנְג שיאוֹפּינְג בסין; העימות הנחוש של מרגרט תאצ'ר עם האיגודים המקצועיים בבריטניה.

כל אחד מאירועים אלה ואחרים משקף עליות ומורדות יומיומיים בפוליטיקה; היו אלה, לכל היותר, חבלי הסתגלות לסדר העולמי. לאמיתו של דבר, זרמים חזקים מתחת לפני השטח חוללו כמה משברים כלכליים ויצרו הזדמנויות כלכליות חדשות, בעיקר מחוץ למצודות העוצמה הגדולות במערב אירופה ובארצות־הברית. למשברים אלה היו השפעות עמוקות על הופעתה של מה שאנו מכנים "גלובליזציה".

אלא שהיתה התפתחות אחת ששורשיה נעוצים עמוק באמריקה ובבעלת־הברית העיקרית שלה באירופה, בריטניה. העולם עשה את צעדיו הראשונים לקראת ליברליזציה בשוּקי הסחורות והכספים הבינלאומיים. תאגידים ובנקים אמריקאיים ואירופיים החלו לפרוץ לשווקים אשר עד כה נהג בהם פיקוח מחמיר על השקעות חוץ ועל המרת מטבעות.

ואז אירעה נפילת הקומוניזם, ב־1989, תחילה במזרח אירופה ואחר בברית־המועצות עצמה. הקומוניזם המרוקן מאידאות, המרושָש והמפגר מאחור במרוץ העליונות הטכנולוגית, התפוגג בתוך ימים. זה היה אירוע היסטורי שהשתלב בתהליכי הגלובליזציה והביא לעלייה מהירה מאוד של כלכלת הצללים. השינויים הכלכליים והפוליטיים האדירים השפיעו על כל פינה ופינה בעולם.

באופן כללי מדובר בגאות עולמית משמעותית במסחר, בהשקעה וביצירת העושר. אלא שהעושר התחלק באופן לא שוויוני עד מאוד. מדינות רבות מאוד מצאו את עצמן מושלכות אל כור המצרף המכונה "מעבר", טריטוריה שגבולותיה משתנים בלי הרף. לעיתים קרובות, בתנאים הקשים האלה, אילוצי ההישרדות הכלכלית דחפו רבים להצטייד בנשק ולחטוף מכל הבא ליד.

נפילת הקומוניזם היתה כמובן ניצחון גדול למערב, והוכיחה את עליונותן הגמורה של הדמוקרטיות על־פני המשטרים הקומוניסטיים הרודניים. אירופה חגגה את איחוד גרמניה ואת שחרורן של מדינות רבות במזרח אירופה. נראֶה היה שרוסיה החדשה שמחה למדי לוותר על שליטתה הצבאית באזור, ופירקה את ברית ורשה, האויבת־לשעבר של נאט"ו. מוסקבה, אף שבתחילה לא שׂשׂה לכך, איפשרה ללאומים שונים בברית־המועצות הגוססת להקים מדינות עצמאיות משלהם ולממש את שאיפותיהם הלאומיות.

במבט לאחור נראה שהיו אלה רגעי השיא של חיי שלי. בהיותי בן־עשרה הייתי מעורב בפעילות של ארגונים מערביים שתמכו בתנועות ההתנגדות הנרדפות במקומות שונים במזרח אירופה, כמו תנועת "סולידריות" בפולין ו"צ'רטר 77" בצ'כוסלובקיה. עשיתי הכול, מתרגום מסמכים ועד הברחת מכונות צילום מפורקות לידי מתנגדי המשטר מעבר למסך הברזל. כך, ב־1989, כשעמדתי מטרים ספורים מאחורי מנהיגיה הרוחניים הדגולים של צ'כוסלובקיה, וַצלאב האוֶול ואלכסנדר דוּבּצֶ'ק, בשעה שנאמו באוזני הקהל העצום ממרפסת בכיכר וַצְלאב בפראג, התמלאתי תחושה של הישג אמיתי ושל אופטימיות זהירה בכל מה שנוגע לעתיד אירופה והעולם.