פרק ראשון

פרק ראשון מתוך

החוט המשותף

פרולוג

עמדתי עם בוב ווטרסטון על הרציף הלבן והמבהיק של תחנת רכבת קטנה בסיוֺסֶט, על מסילת הברזל של לונג איילנד, וחיכינו לרכבת לניו-יורק. השמש היתה בהירה וקופחת. היינו בדרכנו הביתה מהכנס של 1989 על הביולוגיה של תולעת מקבוצת הנֶמטודה בקולד ספרינג הארבור. 

תמיד היה לי קשה ללכת למפגשי התולעת - לעזוב מאחורי את הרכות הנפלאה של אביב אנגלי ולנסוע לארץ הזאת, של צללים חדים וניגודים עזים. כיום אני מרגיש שהמעבר פחות חד מבעבר, אך ההבדל תמיד קיים. מפגשי התולעת נערכו אחת לשנתיים מאז 1977, אך המפגש ההוא היה מיוחד. אלן קולסון פרשׂ את המגילות הארוכות, שעליהן מִיפָּה ושירטט את גנום התולעת, לרוחב הקיר האחורי של אולם ההרצאות על-שם בוש. משך כל שלושת ימי המפגש צרו עליו מכל עבר אנשים שרצו לבדוק פרטים ולהוסיף מידע לפני שהם נפרדים לעוד תקופת עבודה דו-שנתית על הדבר האמיתי בביולוגיה - גילוי המקום, הזמן והאופן שבהם גנים בודדים מכוונים את תפקודה המלא של התולעת. בנקודה מסוימת ראה את המפה ג’ים ווטסון, אחד ממגלי הסליל הכפול של הדנ"א ובאותם ימים ראש פרויקט גנום האדם. "אתה לא מסוגל להסתכל בזה בלי לרצות להרציף את זה, הא?" העיר. המפה שלנו הראתה פיסות חופפות של דנ"א של התולעת, ערוכות בסדר הנכון ומתוחמות בסימני מקום מוסכמים. משמעות הרצפת התולעת היתה לקרוא כל אחת מ-100 מיליון האותיות, או הבסיסים, בקוד הגנטי שלה. זה ייתן לנו את המפה האולטימטיבית: סך כל המידע הדרוש כדי ליצור תולעת. במונחים של הכרת הגנום של התולעת והבנתו, זה יהיה כמו ההבדל בין גלובוס של בית-ספר לבין מערכת מפות עירוניות, עם סימון של כל רחוב וכל בית. מאוחר יותר ישבנו במשרדו של ג’ים ווטסון ודנו בשאלה איך בדיוק אנחנו יכולים לעשות זאת. הגענו לכלל הסכמה: המעבדות של בוב בסנט לואיס ושלי בקיימברידג’ ירציפו שלושה מיליוני בסיסים מתוך 100 מיליון הבסיסים שבגנום התולעת במהלך שלוש השנים הקרובות, בשביל להראות שאנו מסוגלים לעשות זאת. אם הכול יהיה כשורה, נפנה לקבלת המימון כדי לסיים את השאר. זה מה שיכולנו לתכנן. לא היתה לנו שום דרך לדעת שבמהרה ניקלע לפרויקט סוער, שנוי במחלוקת, אך מוצלח לבסוף - פרויקט שבסופו של דבר הביא להכרזה על טיוטת רצף גנום האדם, ביוני 2000. באותו אחר-צהריים של חודש מאי, כשהמתנו בשמש הלוהטת לרכבת לניו-יורק, הסוף היה עדיין רחוק. איש עדיין לא הרציף יותר מ-250,000 בסיסים, שלא לומר שלושה או 100 מיליון. רבים ראו בעצם הרעיון בזבוז זמן ומשאבים. אך אנחנו התחייבנו לעשות זאת. בשקט הפתאומי שלאחר ההמולה במפגש התולעת, הִכּתה בי לפתע ההכרה שאין כל דרך חזרה: מכאן אפשר רק לצעוד קדימה. צליל טריקת דלת הכלא הידהד באוזני. זה היה אחד הרגעים המרגשים ביותר בחיי. עם התולעים   אם יש סמל מובהק כלשהו שאימצה האמנות מתחום המדע במאה העשרים, הרי זהו הדנ"א. יש לכך סיבה טובה: המולקולה הזו, כפי שצעק פרנסיס קריק באוזניהם של הלקוחות המשועשעים בפאב העיט (Eagle) במרץ 1953, מכילה את סוד החיים. ברוב התצוגות שלה היא מצוירת כסליל כפול, קצר ועבה למדי, כיוון שרק לעיתים רחוקות מציגים את התכונה המדהימה האחרת שלה: היא צרה וארוכה במידה מדהימה. בכל תא בגוף האדם יש שני מטר של המולקולה הזו; אם היינו משרטטים תרשים שלה בקנה-מידה אחיד, שבו עוביה היה כעובי חוט תפירה, אזי היה אורכה של המולקולה כ-200 קילומטר. כמו סיבי הכותנה, יכולות מולקולות הדנ"א להידבק זו לזו וליצור חוט נראה לעין, וזה מאפשר ביצוע ניסוי חביב למדי. כאשר האמן מארק קוין (Quinn) נועץ בי בקשר למוצג דנ"א לתערוכה שלו בגלריית וייט קיוב (White Cube) בלונדון בשנת 2000, שמחתי לעזור*. הוא נתן לי דגימת זרע שלו (מרק מפורסם בכך שהוא משתמש בנוזלי הגוף שלו בעבודתו, במטרה לחשוף ולהציג את עצמיותו; בשנת 1991 הוא יצר יציקה של ראשו על-ידי שימוש בארבעה וחצי ליטרים דם קפוא), ואני פיצחתי את תאי הזרע בעזרת דטרגנט וחומר כימי מיוחד שמרכך את המעטה הקשה שלהם. תאי זרע הם בעיקרון דנ"א דחוס וארוז, והתמיסה הפכה צמיגה מאוד כשתכולת התאים השתחררה לתוכה. העברנו חלק מהתמיסה למבחנת זכוכית גבוהה, ולאחר מכן כיסינו את התמיסה במעט אלכוהול נקי. העברנו מקל זכוכית דרך האלכוהול לתמיסה, בחשנו בעדינות ולאט לאט משכנו את המקל למעלה והחוצה. סיבים קטנטנים הופיעו והתלכדו לחוט שנצמד למקל. משכנו אותו מעלה עד שהגיע לקצה המבחנה, ואז הצמדנו את החוט לשׂפה. מרק הניח את המבחנה לפני משטח שחור ומבהיק, ואנחנו עמדנו שם והתחבקנו בשמחה למראה הדבר היפה הזה: הדנ"א של מרק, מארג של מולקולות שכל אחת מהן קטנה מלהיראות בעין בלתי מזוינת, משולבות כחוט בודד ומבהיק. סוד החיים שלו. אתם יכולים לעשות ניסוי דומה בכל ריקמה חיה: גם אם אין לכם מעבדה שלמה בהישג-יד, תוכלו להגיע לתוצאות די טובות במטבח הביתי, אם תשתמשו בבצל כמקור לריקמה ובחומר לניקוי כלים, מלח וּודקה לזיקוק הדנ"א. זה ייראה בדיוק כמו דנ"א אנושי, והסיבה לכך פשוטה ביותר: מבחינה כימית, זה בדיוק אותו סוג של מולקולה. דנ"א הוא החוט המשותף המקשר כל יצור חי עם אב קדמון יחיד. אבל הדנ"א שלכם גם עושה אתכם שונים מבצל, ומכל אדם אחר. מולקולת הדנ"א נושאת קוד*, שבו כתובות הוראות הקובעות האם ביצית מוּפרה תתפתח לאדם או לבצל. הבדלים קטנים עוד יותר בהוראות המקודדות קובעים את המיגוון האינסופי של צבע שיער, גוֺן פנים, צורת גוף ואישיות, ההופך כל אחד מאיתנו לפרט ייחודי. לכל הוראה - או גן - יש תפקיד ביצירת המכלול השלם, והתוצאה הכללית נקבעת בחלקה גם על-ידי הסביבה; אך הכוח המשולב של המידע בגנום השלם - המכלול השלם של הדנ"א של אורגניזם - מעורר השתאות של ממש. הפרויקט המתבצע עתה במטרה לרתום ולנצל את הכוח הזה באמצעות קריאה והבנה של מכלול ההוראות שיוצר את האדם - גנום האדם - הוא אחד המפעלים רבי-החשיבות במדע המודרני. הוא ישנה את חיינו; השאלה אם יהיה זה לטובה או לרעה תלויה בתשובה לשאלה אחרת: כיצד נשתמש בידע הזה. נראה שכולם מבינים זאת, אם לשפוט לפי הרעש התקשורתי שליווה את ההודעה ביוני 2000 על השלמת טיוטת גנום האדם. אך למרות התשואות רחוקה העבודה מלהיות שלמה. תהליך הקריאה יושלם ברובו במרוצת השנים הבאות, אך הפיענוח וההבנה מצריכים עוד שנים רבות, ויקיפו את כל מדעי החיים. הדור שבאמת יבין את גנום האדם - או את גנום הבצל, לצורך העניין - יבין את החיים עצמם.