מי את בכלל. יולי נובק, פרק ראשון | ספרי עליית הגג



קטלוג הספרים
כותרים
מחברים
אבולוציה
אכסדרה
אנשים
ביוגרפיות
ביולוגיה
בריאות
ג'רונימו סטילטון
הארי פוטר
היסטוריה
יהדות
ילדים
כלכלה
מדע
מחזות
מנורת קריאה
מקור
מתח
מתמטיקה
נגד הרוח
נוער
ספורט
ספרות יפה
עיון
פוליטיקה
פילוסופיה
פילוסופיה ומדע
פיסיקה
פסיכולוגיה
צבא
קלסיקה
שואה
שירה
תורת המשחקים
תיבת פנדורין
תרגום
מועדון ספרי עליית הגג

הצטרפו לרשימת הדיוור של מועדון ספרי עליית הגג וקבלו עדכונים במייל

"מדונה מתחבטת בשאלה מי זוהר מספיק ללוות אותה לטקס פרסי האוסקר שבו היא אמורה להופיע ,ואז עולה במוחה הברקה" .מה עם מייקל ג'קסון ?אוי אלוהים ,איזה רעיון גדול"

אחד על אחד
חשוב לנו לדעת
facebook icon שלח חוות דעת
מאמרים
מי את בכלל. יולי נובק, פרק ראשון

מי את בכלל. יולי נובק, פרק ראשון


איסלנד

לכתוב במקום לדבר

אין לי כוח לזה עכשיו. זה מה שעבר לי בראש כשהופיעה ההודעה על צג הטלפון. באמת לא היה לי כוח, ולא רק בגלל השעה המאוחרת, ועוד לפני שידעתי מה אני עומדת לראות כשאלחץ על הלינק שצורף להודעה. הנחתי שמשהו טוב זה לא יכול להיות. “היי, בטח כבר הגיע אלייך, אבל רק למקרה שלא – תדעי שזה רץ חזק ברשת“. לחצתי על הלינק שהוביל אותי לפוסט בפייסבוק, ובו, תחת המילים “רשימת פלאפונים אישיים של צוות שוברים שתיקה. מוזמנים להתקשר להגיד להם מה אתם חושבים עליהם“, הופיעו שמות ומספרי טלפון: שלי ושל פעילים נוספים בשוברים שתיקה. וביניהם, כמה מוזר, גם של סבא וסבתא שלי.

הסתכלתי שוב ושוב על המספר שהופיע שם, לצד הכיתוב “סבתא של יולי נובק“. רציתי לוודא שזה באמת הטלפון שלהם. זה באמת היה. ההקשר של פירסום מספרי הטלפון שלנו היה ברור: זה היה בחודש מרס, שנת 2016, וכבר ארבעה חודשים התחוללה מהומת אלוהים ציבורית סביב שוברים שתיקה, האירגון שניהלתי אז. בחודשים האלה הפכנו, אנשי האירגון, מאנשים פרטיים – פעילי זכויות אדם, פעילים פוליטיים – למפלצות, לבוגדים, לסייעני טרור, לאויבים גרועים כמו חמאס וחיזבאללה (ואפילו גרועים מהם, יש שאמרו). פירסום מספרי הטלפון שלנו היה תוספת לאינסוף צורות של הטרדות ואיומים שהופנו כלפינו בחודשים האלה. לכאורה, אם כך, לא היה בפירסום הזה שום דבר חדש. אבל להוסיף שם גם את מספר הטלפון של סבא וסבתא שלי – מה הקשר?

הייתי עייפה, השעה היתה מאוחרת, לא היה בי מקום לבירורים נפשיים או פוליטיים, אז סיווגתי את כל זה כ“עוד משהו להתעסק איתו מחר על הבוקר“. גלגלתי ג'וינט וכיביתי את האור. כשעצמתי עיניים, קיוויתי שאני באמת בבית שלי. אלה היו ימים שבהם הרבה דברים כבר לא הרגישו אמיתיים יותר. למחרת, בדרך למשרד, עברתי בתחנת המשטרה והגשתי תלונה על פירסום מספרי הטלפון. השוטר שרשם את התלונה סימן במסוף את סעיפי העבירה הרלוונטיים, שבשלב הזה כבר הכרתי אותם היטב: “הטרדה באמצעות מיתקן בזק“ ו“איומים“. ידעתי שלא ייצא שום דבר מהתלונה הזאת. אף פעם לא יצא כלום מהתלונות הרבות־מספור שהגשנו למשטרה בחודשים האחרונים.

בזמן שישבתי שם מולו, תהיתי מה גורם לנו להמשיך ולעשות את הפעולה הזאת, באופן כמעט יומיומי, כמעט מכאני, למרות חוסר התוחלת המשווע שבה. מלבד הרווח הפוליטי שאולי־אולי יהיה לנו כשנוכל להגיד “הנה, התלוננו בלי סוף, למה לא חקרתם?“ (כלומר, אחרי ואם האיומים ימומשו, ומישהו באמת יעשה משהו רע למישהו מאיתנו). אבל עלה בדעתי שאולי יש פה גם עניין לא מוצהר של סימון השתייכות: כאילו הגשת תלונות למשטרת ישראל מסמנת שאנחנו עדיין שייכים למערכת שפעם היינו חלק אינטגרלי ממנה, ושהיום – כך נדמה – מנסה בכל כוחה לדחוק אותנו החוצה. לסמן שאחרי הכל, אנחנו לא ה“בוגדים“ שמנסים לעשות מאיתנו. סתם, נו, מחשבות נורמליות של בוקר בתוך מציאות מאוד לא־נורמלית.

מתחנת המשטרה המשכתי אל המשרדים של שוברים שתיקה, להתחיל עוד יום עבודה עמוס. מבחינתי סיימתי עם הסיפור הזה. באותו יום, אחר הצהריים, אמא שלי התקשרה. כשראיתי את השם שלה על מסך הטלפון – הופתעתי, עצם ההפתעה טלטלה אותי לרגע: פתאום הבנתי שזה אירוע חריג, שאמא שלי כבר כמעט לא מתקשרת. כשרק התחיל כל הבלגן היא עוד היתה מנסה, אבל אף פעם לא היה לי זמן לדבר איתה. ואז כבר הפסיקה לנסות. היא התקשרה בשביל לספר לי שסבא וסבתא שלי קיבלו טלפונים מאנשים שראו את המספר שלהם בפייסבוק. רתחתי. התקשרתי אליהם מייד. סבא הרים את הטלפון, וכששמע את הקול שלי אמר, כרגיל, “שלום ילדה, מה שלומך?“. ואז, בתשובה לשאלה שלי, הוא אמר שכן, באמת היו כמה טלפונים. אחד, למשל, התקשר באמצע הלילה ואמר שאני בבית חולים, שהיתה לי תאונה בחברון. רציתי למות. “אוי סבא, איך אתם? לא נלחצתם, נכון?“. מהצד השני של הקו שמעתי את סבא צוחק: “מה פתאום נלחצנו. אני שאלתי אותו באיזה בית חולים את. וכשהוא ענה תל השומר ידעתי שהוא משקר וניתקתי לו בפרצוף.

רציתי לחבק אותו, אבל לא אמרתי כלום, והוא המשיך: “נו, הרי אם באמת היה קורה לך משהו בחברון, היו לוקחים אותך להדסה, לא לתל השומר. ובכל מקרה, למה שיתקשרו להודיע דווקא לי?“ מלמלתי איזה “יופי“ ו“אני אוהבת אתכם“, וסגרתי את הטלפון. איך הם הגיעו אליהם? אפילו אין לנו אותו שם משפחה. ולמה, מכל האנשים בעולם, דווקא לסבא וסבתא? אני מבינה שבמאבק הזה הצבתי את עצמי בקו האש, אבל הם לא אמורים להיות שם, איתי. הרי הם לא בחרו בזה – הם אפילו לא מאמינים בזה. ואני – אני בחרתי? ברגע אחד, לכאורה לא כזה דרמטי – הרי בסך־הכל היה מדובר בכמה טלפונים, סבא וסבתא התמודדו בחייהם עם דברים הרבה יותר קשים – התערבבו לי החיים בתוך הפוליטיקה. זה קרה כבר עשרות פעמים קודם לכן, ועוד יקרה בעוצמות גבוהות עוד יותר בחודשים שיבואו. אבל משהו ברגע הזה, בזיקוק של העירבוב, באי־ההיגיון שבו, בפער שבין הקלילות שבה המשפחה שלי לוקחת את זה (והרי באמת, “לא קרה כלום“) לבין התחושה של איבוד שליטה שחשתי מול האירועים – משהו ברגע הזה מילא אותי בדידות. והכעס נצבע בעצב.

ישבתי לבד במשרד, תוהה מה לעשות. רציתי להפריד, לצייר קו ברור בין הפעילות הפוליטית שלי ובין הבית שלי, המשפחה שלי. היה לי ברור שאין לנו במשפחה שום דרך לדבר על הדברים האלה, וגם בגלל זה העדפתי, אם אפשר, פשוט למחוק אותם. אבל אי־אפשר. ידעתי שאי־אפשר. אז בלי לדעת בדיוק מה אני עושה, התמסרתי לעירבוב. ישבתי במשרד הקטן שלי וכתבתי. סבתא רונית, אמא של אמא שלי, נולדה במרקש לפני 83 שנים. היא עלתה לארץ בגיל 18. את אמא שלה, סבתא־רבתא שלי, מסעודה ביטון, אני לא ממש זוכרת – אולי רק איזה זיכרון עמום, של אישה גדולת־ממדים עם עיניים ירוקות ויפות, אבל לא הרבה יותר מזה. בשנת 1951 מסעודה החליטה שדי לה. ושלמרות שהם נצר למשפחת רבנים מכובדת במרוקו, משפחת נחמיאס, היא רוצה לעלות לארץ הקודש. לירושלים. מסעודה היתה אישה עצמאית, היא לקחה את שתי בנותיה ובאה. הן הגיעו למחנה מעבר, ומשם למושב ישרש. בעלה, יוסף, שהתנגד בהתחלה לעלייה לארץ (“למה אנחנו צריכים את זה?“), התגעגע יותר מדי והגיע לארץ כמה חודשים אחריהן. מסעודה ויוסף קבורים בהר הזיתים. האגדה מספרת שסבתא מסעודה טיפסה על ההר ובחרה בעצמה שתי חלקות קבר המשקיפות אל הר הבית. היא רצתה להיות הראשונה בתור ביום שיגיע המשיח.

שנתיים אחרי שסבתא שלי עלתה ארצה, כשהיתה בת עשרים, היא פגשה את סבא משה. השנה היתה 1953. סבא שלי, שהגיע עם אמו ואביו לארץ כמעט עשרים שנים קודם לכן מפולין – גם הם באו ממניעים ציוניים – כבר הספיק להתגייס לאצ“ל, לשבת שנתיים כאסיר מחתרת בכלא לטרון, לראות את המדינה שעליה חלם נעשית למציאות, וללחום במלחמת העצמאות בחטיבת הראל. הוא היה חרמ“שניק, והשתתף בכיבוש הנגב. הוא גאה בזה עד היום. וגם אני גאה בו מאוד. בין היתר, על זה שהוא התאהב בסבתא שלי, המרוקאית, וכמה שזה לא היה מקובל אז – הלך אחרי הלב. הם התחתנו בהר ציון, אל מול הלגיונרים הירדנים. בהפגנתיות. הִשִׂיא אותם הרב אריה לוין, “הרב של האסירים“.

מדי שנה סבא וסבתא, אמא שלי ושלושת אחיה היו עולים לירושלים, באים אל חדרו הצר של הרב לוין לקבל ממנו ברכה. כך עשו כמעט עד יום מותו. סבתא עבדה יותר מחמישים שנים במרכז החקלאי, התחילה כמרכזנית זוטרה, ולאט לאט התקדמה כמנהלת חשבונות. היא האדם הכי מסור וחרוץ שאני מכירה. סבא הוא איש שקט וחכם מאוד. אני זוכרת ומוקירה איך בתור ילדה היה לוקח אותי – אותנו, הנכדים – למוזיאון האצ“ל והלח“י. הוא דיבר הרבה על היסטוריה ועל פילוסופיה, ולא פחות מזה – על אידיאולוגיה. כשגדלתי הוא נתן לי לקרוא ספרים. בין השורות סבא לימד אותי על ההיגיון שמאחורי המאבק במימסד הקולוניאלי, ועל מאבק בכלל (כולל מאבק אלים – כזה שיש לי היום ביקורת ביחס אליו, אבל גם לא מעט ענווה).

הוא לימד אותי גם על מחירים אישיים קשים שצריך לשלם בשביל הדברים שאתה מאמין בהם. זו הערוגה שבה גדלתי, ואלה הם סבא וסבתא שלי: אנשים בשנות השמונים לחייהם, לא בשיא הבריאות אבל עם מלא אהבה לחיים. שמספר הטלפון שלהם פורסם בפוסט מסית, ורץ בימים האחרונים בכל הקבוצות הוואטסאפ והפייסבוק של הימין. והם יושבים עכשיו בדירה שלהם ומקבלים טלפונים תוקפניים מאנשים שראו את הפוסט הזה, שמישהו כתב אחרי שראה את הכתבה ששודרה בערוץ 2 על שוברים שתיקה, אחרי ששמע את שר הביטחון מורה לפתוח נגדנו בחקירה, ואת יריב לוין קורא לנו בוגדים בפּריים טיים הכל־ישראלי בערוץ 2, ואת יאיר לפיד תופס כרגיל טרמפ.

אז כן, כמו שסבא וסבתא שלי לימדו אותי, יש המון מחירים אישיים שצריך לשלם כשנאבקים על המדינה שלך. אבל בּחיאת רבּק, לא הגיע זמן שמישהו ירסן את חבורת המסיתים הזאת? למה סבא משה וסבתא רונית, שלא מסכימים עם הנכדה שלהם אבל אוהבים אותה וסובלניים גם לדעות שונות משלהם, צריכים להתעורר לפנות בוקר לצלצול טלפון כדי לשמוע שהנכדה שלהם זונה? ברצינות, ביבי, זו המסורת? זו המורשת שלך? זה מה שאתה מוכן לעשות מן המקום הזה רק בשביל לשמור על הכיסא שלך? ברצינות, בנט, אתם באמת מוכנים לכל זה רק בשביל עוד מאחז על גבעה בשומרון? שֵם המחתרת של סבא שלי היה “זאב“, על שם ז'בוטינסקי. דור של ענקים, שלפחות היתה להם אידיאולוגיה, גם אם היא רחוקה שנות אור משלי. והיום, ה“מנהיגים“ של המדינה שלי, בלי בושה ובלי אידיאולוגיה, מוכנים להעמיד בסכנה של ממש את כל מה שסבא וסבתא שלי והדור שלהם לחמו וחלמו עליו – בית לאומי ודמוקרטי לעם היהודי בארץ ישראל.

סיימתי לכתוב, קראתי עוד פעם, עשיתי עוד כמה תיקונים ופירסמתי בדף הפייסבוק שלי. הוא מייד “תפס“, הטקסט הזה, הרחוק כל־כך מלהיות יצירה מורכבת. כנראה נגע בהרבה נפשות. עוד באותו יום הוא תורגם לאנגלית ופורסם בבמות שונות. במבט לאחור, מסתבר שזה אחד הטקסטים הכי נקראים שכתבתי, ואני עדיין לא בטוחה למה. אולי כי כל זה קרה בדיוק בשיא ההתקפה עלינו, בימים שבהם כל ישראלי קם בבוקר עם דעה מוצקה על שוברים שתיקה – הרוב עם דעה מאוד שלילית, וחלק קטן עם מידה של הזדהות ותמיכה. ואולי כי הטקסט הזה הציג לרגע את המציאות כמו שהיא: לא־הגיונית בעליל, אבל איכשהו עדיין מתיישבת עם המיתוסים, הסיפורים, שכוננו אותה.

בדיעבד, זה אחד הטקסטים הכי כנים, והכי לא־מעוררי־מחלוקת שכתבתי מימי. ורק בדיעבד, אני יודעת שהמילים הללו נכתבו בעיקר מתוך בלבול, תלישות ובדידות, שטושטשו עד שנעלמו מאחורי הלייקים והשיתופים ברשתות. בינינו, בתוך המשפחה, הטקסט הזה שכתבתי על סבא וסבתא וההטרדות – כמו גם הכאב והפחד החבויים מאחוריו – מעולם לא עלה לשיחה. לא הזכרתי את האירוע הזה שוב לסבא או לסבתא או למישהו מבני משפחתי. מילים שכתובות כך, ציבוריות, פזורות לכל רועה, הן לעולם אינן שיחה. הן לכל היותר מונולוג, כזה שמזמין הנהון ומאפשר לנו להמשיך הלאה בחיינו.

לפעמים, היום אני כבר יודעת, המילים הכתובות הן הדרך היעילה והמתוחכמת שמצאתי כדי לכסות על שתיקה גדולה. כמה ימים אחרי שהתפרסמה האפיזודה של מספרי הטלפונים של סבא וסבתא, קבוצה של יהודים אמריקאים ששמעו על הסיפור החליטו לעשות משהו לכבודם. הם ערכו אלבום ובו מאה טקסטים – קצרים וגם לא כל־כך קצרים – שכתבו לסבי וסבתי אנשים זרים לחלוטין כדי לחזק אותם. ולמרות שבמשפחה מעולם לא דיברנו במפורש על כל הסיפור הזה, בשבעה של סבא, שנפטר שנה וחצי אחר־כך, מישהו הניח את האלבום ההוא – הפוליטי, האנושי, האַנֶקְדוֹטָלי – על שולחן הסלון, לצד ספר לוחמי המחתרות.