חשיכה נראית. ספורט הנפש | ספרי עליית הגג



קטלוג הספרים
כותרים
מחברים
אבולוציה
אכסדרה
אנשים
ביוגרפיות
ביולוגיה
בריאות
ג'רונימו סטילטון
הארי פוטר
היסטוריה
יהדות
ילדים
כלכלה
מדע
מחזות
מנורת קריאה
מקור
מתח
מתמטיקה
נגד הרוח
נוער
ספורט
ספרות יפה
עיון
פוליטיקה
פילוסופיה
פילוסופיה ומדע
פיסיקה
פסיכולוגיה
צבא
קלסיקה
שואה
שירה
תורת המשחקים
תיבת פנדורין
תרגום
מועדון ספרי עליית הגג

הצטרפו לרשימת הדיוור של מועדון ספרי עליית הגג וקבלו עדכונים במייל

"חלק מיופיו של התהליך שאנחנו עוברות לקראת גיל המעבר נמצא ברצון שלנו לראות את עצמנו, בתשוקה להגיד משפטים שמתחילים במלה "אני"."

המדריך הישראלי לבנות 40+
חשוב לנו לדעת
facebook icon שלח חוות דעת
מאמרים
חשיכה נראית. ספורט הנפש

חשיכה נראית. ספורט הנפש


"חיבור כמו חשֵׁכה נראֵית יש לו ההשפעה שלו גם אם הוא קצר ... יכול להיות שבלי לשים לב לכך, כתבתי שם את מה שאפשר לראות בו מעין אבן רוֹזֶטָה ביחס לשאר הספרים שלי. נתתי בו מפתח למשהו שכנראה יהיה מעניין לאנשים שאיכשהו מעורבים בנושא – מחלת נפש – שהרי, בואו נודה על האמת, כתבתי על הפרעה נפשית שהיא רוֹוחת מאוד, כמעט אוניברסלית ... באופן טבעי היא אולי גרמה להתעניינות רבה בעבודה האחרת, הספרותית שלי." ויליאם סטיירון, ראיון, 1997

כך לא כתבו עד אז על הנושא הזה, המזמין שתיקה. לא כל אחד מבורך בכישרון הכתיבה של סטיירון, אבל האפשרות של גילוי־הלב המפורט, הלא־מתחכם, של איש מפורסם, היא עצמה היה בה בלי ספק משהו מידבק. ומאז – כל־כך פשוט, לכאורה כל־כך קל, לדבר על דיכאון, לכתוב על דיכאון, ולא במחשכים. חשֵׁכה נראֵית והמחבר שלה, שבעל־כורחו נהיה בביתו ובציבור אוזן־קשבת־ומסבירה על דיכאון, מחקו את הסטיגמה ואת ההשתקה. מעכשיו, לא רק סופרים, משוררים ואמנים – כולם מדברים וכותבים. וכל המקשיב רואה את הקולות. אפשר אולי לומר כי בזכות אומץ והרבה תבונה, סטיירון הצליח גם לסדוק מעט את השריון של עולם רפואת הנפש.

הנה, השחיין האגדי מייקל פֶלְפְּס, גדול מנצחי כל האולימפיאדות (23 מדליות זהב!), פירסם ספר חושפני על הדיכאון שלו, שחוזר ומביא אותו יותר מפעם אל סף ההתאבדות. לאורך שנים רבות ורצופות של מאבק הוא הפך את עצמו לשליח – בסימפּוֹזיוֹנים, בטלוויזיה, בהושטת־יד לחברותיו אלופות השחייה הדיכאוניות, לחברו האוסטרלי השני־רק־לו, איאן תוֹרְפְּ הענק ("לא העזתי לצאת מהבית ... עכשיו אני במָקום שבו אני מרגיש בפעם הראשונה בנוח לדבר על דיכאון"), ולכל מי שהקשיב לו. הדיכאון, אומר פֶלְפְּס, "יש סטיגמה סביבו, וזה מה שאנחנו עדיין חייבים לטפל בו כל יום; ואני חושב שאנשים אכן מבינים סוף־סוף שזה דבר אמיתי. אנשים מדברים על זה, ואני חושב שזאת הדרך היחידה שבה זה יכול להשתנות". ככה בכל מקום, פֶלְפְּס לא מפסיק להתריע ולשתף.

וניק קיריוֹס, אולי הטניסאי המוכשר ביותר בדור שאחרי רוג'ר פדרר: "כשנאבקתי – וזה לא היה בענייני טניס – היו רגעים שבהם הייתי מדוכא ברצינות, מאוד ברצינות; אני זוכר איך קמתי יום אחד בשנחאי, וזה היה ארבע אחרי הצהריים ואני עדיין במיטה, הווילונות מוּרָדים. לא רציתי לראות את אור היום ... הרגשתי שאני לא יכול לסמוך על אף אחד. זה היה מקום בודד, חשוך ... הייתי במין סְפּירלה, בלי קוֹנטרוֹל".

או ג'רי וֶסְט, אולי הכדורסלן הכי אלגנטי בעולם בשנות ה־1970, מי שתמונתו המושלמת כשהוא מכדרר מתפרסמת תמיד כלוֹגוֹ של ה־NBA. אחרי עשרות שנים הוא מגלה כי "דיכאון עבורי הוא משהו שלא נעלם". והיום, הכדורסלן הגדול של ימינו, לֶבְּרוֹן ג'יימס, כשהוא שומע שחברו המצטיין קֶווין לאב חושף בפומבי את הדיכאון שלו ("כל אחד עובר משהו שאנחנו לא יכולים לראות"), הוא נחפז לשלוח אליו בטוויטר, על מיליוני עוקביו, את החיבוק של הזרועות הענקיות שלו: "אתה עכשיו אפילו יותר חזק מכפי שהיית בעבר".

ולא רק הנפילים האלה. אחד מן הצילומים האיקוֹניים של עולם הספורט הוא זה של הקַשָר האהוב אַנְדְרֶס אינְיֶיסְטָה, אמן הכדורגל הספרדי, כשהוא מוקף חמישה ביריונים איטלקיים, עדת זאבים משחרים לטרף, והוא – נער קטון נוהג בם. מיליארד אנשים ראו איך הצנום הזה הביא לספרד סוף־סוף, ב־2010, את הגביע העולמי הראשון שלה, במוֹ רגלוֹ הבטוחה, הכובשת. ואז, בספרו החושפני La Jugada de mi Vida ("המשחק של חיי", או "המהלך של חיי"), הוא מודיע: "הייתי קורבן של משהו שהפחיד אותי עד מוות. אני יכול להבין איך בסופו של המסלול האפל הזה אנשים עושים locura, איך הם מגיעים לכך שהם עושים לעצמם משהו משוגע". שואלים אותו: אולי זה בגלל הפירסום, החשיפה, הציפיות ללא גבול, כל הכובד הזה? "לא", הוא עונה, "אנחנו בני־מזל שאנחנו כדורגלנים ... אבל בכל ג'וב יש קשיים משלו. כל פעם שאבא שלי, הבנאי, טיפס על הפיגומים, הוא היה יכול ליפול. אבל הוא לקח את הסיכון; הוא היה חייב. או נהג במשאית, או כל ג'וב...". מי לא פגיע. והיום, לראות את אינְיֶיסְטָה ביוּטיוּבּ מדבר בלי מבוכה וברהיטות צנועה על הדיכאון ומוראותיו, פירושו להרגיש את כוחו של חיבוק."