המאבק. כך נפתח תיכון לילה 4:

"את חייבת להירגע," אמר סילבן. "ברגע שהגוף שלך מכוּוץ, את שוקעת."

אלי נעצה בו מבט זועף. כל שריר בגופה היה מתוח כמו חוט תיל. "אני רגועה."

הם עמדו במים הקרירים שהגיעו להם עד המותניים, וגלים עדינים טילטלו אותם. החול היה רך מתחת לאצבעות רגליהם, ואלי הרגישה את חום השמש על עורה כשהביטה במרחבי המים הכחולים.

גבותיו של סילבן התרוממו. "את לא רגועה." הוא הצביע בידו על כתפיה המתוחות, על ידיה הקפוצות לאגרופים. "תסתכלי על עצמך. אנחנו בסך הכול שוחים בים התיכון, ואת מתנהגת כאילו מענים אותך."

אלי משכה בכתפיה והעמידה פנים שהיא אדישה לגמרי, אבל בעומק לבה כמעט לא יכלה להאמין שהיא באמת כאן. איתו. עוסקת בפעילות כזאת.

אני בדרום צרפת, חשבה בלבה, וסילבן מלמד אותי לשחות. איך זה יכול להיות?

סילבן עדיין חיכה לתשובה, ולכן מילמלה בזעף משהו בנוגע לאינקוויזיציה הספרדית.

שפתיו התעקלו בחיוך קל.

"בחייך," אמר, "זה ממש קל. פשוט... תתיישבי."

אלי הביטה מסביבה ולא מצאה שום דבר שאפשר להתיישב עליו. היא כיווצה את עיניה בחשד. "מה זאת אומרת?"

סילבן הדגים לה: הוא הוריד את גופו לתוך המים, והמים הרימו אותו והחזיקו אותו, כאילו התרווח בכיסא נוח בלתי־נראה. ואז הוא נשען לאחור וצף, קליל כמו נוצה. "רואה? בלי שום בעיה."

אלי היססה, ובסוף הניחה לגוף שלה לשקוע במים, כמו שסילבן עשה. אבל ברגע שהרימה את רגליה מקרקעית הים, צללה כמו אבן. היא התיזה בפראות, רגליה מצאו שוב את הקרקע היציבה, והיא הסתובבה אליו, יורקת מים וזועמת.

"אני לא יכולה להתיישב במים," אמרה בכעס.

סילבן ניסה לשמור על הבעת פנים אוהדת, אבל ניצוץ של צחוק ריצד בעיניו, וזוויות פיו התעקלו כלפי מעלה.

"הממ... ניסיון לא מוצלח."

"לא מוצלח?" מליחות המים עדיין צרבה בפיה, ואלי הרגישה שהיא לא מסוגלת להרכיב משפט שלם.

"תראי," אמר סילבן והתקרב אליה קצת. "בואי תנסי שוב. הפעם אני אחזיק אותך."

"בשום אופן לא." שיעור השחייה הזה כבר נמאס עליה לגמרי, והיא התרחקה מסילבן במהירות.

סילבן צחק ורדף אחריה. "ועוד איך כן."

אלי ניסתה לרוץ לעבר החוף, אבל החול והמים האטו את התקדמותה, ואחרי כמה שניות ידיו כבר אחזו במותניה. הוא משך אותה בחזרה לתוך המים, והיא נופפה בידיים וברגליים וציחקקה במחאה חסרת אונים.

"לא, אני לא יודעת לשחות. אל תכריח אותי ללמוד," התחננה. "אני שונאת ללמוד. לימודים זה דבר טיפשי. לימודים זה דבר רע."

"לימודים זה דבר נהדר," אמר סילבן בשלווה.

הוא הטה את גופה במים, כך שרגליה התנתקו מהקרקעית. כפות ידיו היו יציבות על מותניה, ופתאום הרגישה שהיא צפה במים, בלי שהבינה איך זה קרה בכלל.

סילבן סובב אותה בעדינות, במעגל אטי, והיא שכבה על הגב והביטה בשמים הכחולים המושלמים.

"רואה?" אמר. "אמרתי לך שתצליחי."

"אבל אתה מחזיק אותי," אמרה.

"ממש לא."

והוא באמת לא החזיק אותה. בשלב מסוים הרפה ממנה, והיא צפה בכוחות עצמה. חופשייה לגמרי.

"וואו, אני לא מאמינה," לחשה אלי. אבל היא באמת לא שקעה ולא בלעה מים. הים החזיק אותה בזרועות רכות, והיא הרגישה מוגנת לגמרי.

לשבריר שנייה עצמה את עיניה. הכול היה שקט ושלֵו כל כך. הצלילים היחידים היו רחש הגלים שמלחכים את החול ואנחת המים החוזרים אל הים. הכול היה... מושלם.

ואז פילחה ירייה את האוויר.

קול הפיצוץ קרע את דממת המפרץ. אלי התכווצה בבהלה והתחילה לשקוע, אבל לפני שהספיקה לטבוע, אחז סילבן בגופה ומשך אותה אליו.

עיניו סרקו את החוף.

אלי נצמדה אל כתפיו ועקבה במבטה אחרי מבטו. הכול נראה בדיוק כמו קודם: חול רך, סלעים מזדקרים, ים כחול. ובכל זאת הכול נראה שונה פתאום. ומסוכן.

הזעם הבזיק בתוכה כמו אש.

רק היום, חודש אחרי שהגיעו לבית משפחתו של סילבן, העזו לצאת מגבולות האחוזה. ואפילו המעט הזה לא עובר בשלום!

עכשיו לא ירשו להם לצאת שוב. איזה תסכול. מה, ככה יתנהלו כל החיים שלה? בבריחה מתמדת? בפחד בלתי־פוסק?

היא נזכרה שרייצ'ל נשארה בבריכה שבאחוזה. אולי גם אותה התקיפו? הם חייבים לחזור לשם מיד. לבדוק מה קורה איתה.

אלי התפללה בכל לבה — רק שלא קרה כלום לרייצ'ל.

סילבן, שעדיין החזיק בה חזק, התחיל לשחות לעבר חומת סלע שבלטה מן החוף לתוך הים. אלי הרגישה שגופה מכביד עליו והשתדלה להיות קטנה וקלילה ככל האפשר. אבל סילבן היה שחיין מעולה, והם נעו במהירות ובביטחון.

כל הזמן הביטו בחוף. שום תנועה לא נראתה שם.

אבל ירייה נוספת הצטלצלה פתאום.

הקול הידהד בין הסלעים, ואלי וסילבן הביטו זה בזה, המומים. שניהם ידעו שעדיף לא לדבר. סילבן העביר אותה אל זרועו השנייה ומיקם את גופו בינה לבין החוף, שנעשה קטלני פתאום.

המים היו עכשיו קרים יותר. שיניה של אלי התחילו לנקוש.

יריות. כל זמן שהיו באנגליה, נאלצו להתמודד עם הרבה דברים, אבל אף פעם לא ירו עליהם. קליע הוא לא משהו שאפשר לברוח ממנו בריצה או בשחייה.

בשלושת החודשים האחרונים עברה עם רייצ'ל מבית לבית, ממסתור למסתור. כל בית מסתור היה מפואר יותר. מבודד יותר. מדכא יותר.

לפני כמה שבועות הגיעו לצרפת, אל בית הקיץ של סילבן. וסוף־סוף הרגישו כאילו חזרו קצת הביתה.

למעשה, נהנו מכל רגע... עד עכשיו.

הייתי צריכה לדעת שזה לא יימשך הרבה זמן.

ברגע שהגיעו אל חומת הסלע, ניווט אותם סילבן אל גומחה נסתרת, שבה הגנו עליהם הסלעים מכל צד, כמו בית בלי גג.

הם השתופפו, מתוחים וחרדים.

כאן, במחבוא שבין הסלעים, הרגישה אלי מספיק מוגנת כדי לשאול בלחישה, "מה זה היה?"

"אין לי מושג." קולו של סילבן היה עצור, ושריר נמתח בלסתו. "אבל אני מתכוון לברר."

הפחד צרב כמו חומצה בקיבתה של אלי וכנראה נשקף גם מפניה, כי סילבן אחז בכתפיה בידיים יציבות והביט ישר בעיניה.

"תישארי כאן," לחש, ועיניו הפצירו בה שלא תתווכח. "בבקשה, אלי. אני הולך לבדוק מה קרה, ואני תכף חוזר. מבטיח."

תסכול עמוק מילא אותה. למה היא לא יכולה לבוא איתו? הרי התאמנה כל כך הרבה לקראת מאבקים כאלה.

אבל היא לא יודעת לשחות. אם תתעקש לבוא איתו, היא רק תחמיר את הסכנה שמאיימת על שניהם.

היא נעצה בו מבט נוקב. "תשמור על עצמך."

לרגע הביט בה כאילו הוא רוצה להגיד משהו, אבל בסוף רק משך אותה אליו וחיבק אותה חזק. עורו היה רטוב וקר.

ואז חמק בין הסלעים, צלל לתוך המים ונעלם בלי להעלות אפילו אדווה קלה.

וברגע שנעלם, השתוקקה אלי שיחזור.

המועקה היתה עזה עד כאב. היא כרכה את זרועותיה סביב גופה.

עוד ועוד אנשים נפגעים בגללה. קודם רות, אחר כך ג'ו, ואז רייצ'ל. ועכשיו, אם נתניאל יתפוס את סילבן...

שלוש יריות הידהדו ברצף מהיר, ואלי נשנקה בבהלה והשתופפה. קליע ניתז ביללה צווחנית.

אלי לפתה את משטח האבן שלפניה ונעצה את ציפורניה באחד הבקיעים השחורים. בלוטי הים הצמודים לסלע היו כמו סכיני גילוח מתחת לקצות אצבעותיה, אבל היא שמחה על הכאב. הוא עזר לה לחשוב.

דקות ארוכות עברו, וסילבן עדיין לא חזר. נשימתה נעשתה מאומצת.

אולי הוא נפגע? היא לא יכולה להישאר כאן. אולי הוא זקוק לעזרה?

זמן ארוך נשארה כך, שפופה בנקיק. מצד אחד השתוקקה לצאת משם במהירות ולמצוא את סילבן, אבל מצד שני לא רצתה לפעול בניגוד לבקשתו. היא ספרה את נשימותיה.

חמישים ושלוש. חמישים וארבע. חמישים וחמש...

הוא כבר היה צריך לחזור.

די, היא לא יכולה להמשיך לחכות ככה. נכון, היא לא יודעת לשחות, אבל היא יכולה להיצמד לחומת הסלע ולהתקדם לאורכה. ואולי המים יהיו מספיק רדודים והיא תוכל ללכת לחוף. העיקר לעשות משהו!

היא קמה על רגליה במהירות. אבל בדיוק באותו רגע הגיח סילבן מהים, נוטף מים.

עיניה של אלי כמעט נמלאו דמעות מרוב הקלה.

חלק מהמתח התפוגג מפניו ברגע שראה אותה. הוא נכנס במהירות לגומחת הסלע המוגנת.

"הייתי בטוח שכבר לא תהיי כאן," אמר.

"אוף, אם רק הייתי יודעת לשחות." תסכול וחוסר אונים הצטלצלו בדבריה, אבל מיד הכריחה את עצמה להנמיך את קולה ללחישה. "מה קורה שם?"

הבעת פניו השתנתה ונעשתה עניינית יותר.

"מדובר בשני תוקפים. המאבטחים שלנו הודפים אותם בינתיים, אבל יכול להיות שיש עוד בדרך. אנחנו חייבים להסתלק מכאן. חייבים לפעול במהירות." הוא הביט בה, ועיניו הכחולות התעננו בדאגה. "בכל מקרה — תישארי איתי, בסדר?"

אלי הינהנה במרץ. היא בשום אופן לא התכוונה להניח לו להיעלם שוב מעיניה. "מבטיחה."

הוא אחז בידה והתכופף, ויחד ירדו מהסלע המגונן והחליקו לתוך הים הצונן. הפחד חידד את חושיה של אלי: לרגע היה נדמה לה שהיא רואה דברים מתנועעים במים. שהיא מרגישה אותם מתחככים בעורה.

סילבן שוב הצמיד אותה אליו, כמו קודם, ובבעיטות חזקות חתר קדימה דרך הגלים. אבל במקום לנווט לעבר היבשה, התרחק מהחוף. לאט־לאט, נגד הזרם, התקדמו אל קצה חומת הסלע ועקפו אותה, עד שהגיעו אל צדה השני.

כאן לא ציפה להם חוף יפהפה. גלים ורוח חבטו בחוף החשוף, ושיחים ועשבי פרא צמחו בו.

אלי שמעה צעקות מרחוק. סילבן הידק את אחיזתו בה, חשק שיניים ובעט חזק יותר. עכשיו, כשהגלים בגבם, החליקו במהירות לעבר החוף.

ברגע שהגיעו למים הרדודים, נעמדו והתחילו לרוץ. סילבן אחז בכף ידה כשדידו ויצאו מתוך הים, נאבקים בגלים העזים שניסו ללפות את רגליהם ולעכב אותם.

כשהגיעו אל החוף, הסתתרו מאחורי חומת הסלע ועצרו כדי להסדיר את נשימתם. השמש הקופחת הלבינה את הנוף מסביבם ושטפה הכול בזהב בוהק.

מכאן ראתה אלי את המכונית השחורה של המאבטחים שלהם, ומאחוריה נראה משהו אדום נוצץ: האופנוע של סילבן.

צעקות נשמעו מרחוק. קולות לא מוכרים הטיחו זה בזה מילים בצרפתית. אלי לא ראתה אף אחד. המאבטחים התמקמו בין הסלעים, כנראה.

"ששש..." סילבן הרים את ידו והקשיב. ואז הסתובב אליה ודריכות נראתה בעיניו. "הם מתכוונים לפעול. תתכונני."

צעדים חבטו בחול הנוקשה. צעקות נוספות. ירייה נשמעה.

הוא משך בידה. "עכשיו."

הם פרצו קדימה וחצו בריצה את החול. שיחים קוצניים שרטו את רגליה של אלי, וקונכיות חדות ננעצו בכפות רגליה היחפות. אבל היא התעלמה מכל זה והשתדלה לרוץ עוד יותר מהר.

השמש הפכה את החול ללובן אכזרי. הנשימה בערה בגרונה של אלי.

הרחק לפניהם נראה האופנוע כמו תמרור אזהרה.

אדום. עצרו. סכנה.

אבל הם המשיכו לרוץ בחול הלוהט עד שהגיעו לאופנוע, וסילבן זינק עליו והושיט יד אחורה כדי לעזור לה לעלות ולהתיישב מאחוריו. צעקות בקעו מאחוריהם. סילבן השליך את הקסדות ארצה: אין זמן לחבוש אותן.

שניהם ידעו מה יקרה ברגע שסילבן יסובב את המפתח, שנשאר במתנע ועכשיו בהק מחום.

כל התוקפים ירוצו לעברם. באקדחים שלופים.

סילבן העיף מבט אחורה, ועיניו הכחולות היו עזות ונחושות. "תחזיקי חזק!"